היום אני אמא לשני מופלאים, מרצה ומנחת סדנאות בארגונים ומעגלי נשים, גרה בטבע ומאמנת נשים כמוך.
בחרתי להיות מאמנת רגשית לנשים שחוות לחץ וחרדות אחרי שהבנתי על בשרי מהתקפי חרדה קשים שלי, מתוך עמקי ליבי שאפשר אחרת!
לפני שהבת הגדולה שלי, אביב, נולדה היו לי חיים “מושלמים” – גרתי בדירה מהממת במרכז תל אביב, לא רחוק מהים, הייתי נשואה באושר ובצעדים מתקדמים בקריירה ניהולית בארגון ציבורי מאוד מכובד.
ובכל זאת, שלושה חודשים לאחר הלידה, התחילה אצלי בגוף תנועה שלא הכרתי
במקום לישון בזמן שהתינוקת ישנה, הייתי חושבת בלי סוף. דואגת, מתכננת יתר על המידה, מבקרת את עצמי על מה שנתתי או לא נתתי, מאשימה את עצמי על הגבולות שלא הצלחתי להעמיד לאחרים, מתבאסת על זה שאולי מישהו לא מרוצה ממני, מתקשה לקבל החלטות. עוד ועוד מחשבות עד שהגעתי למצב שאני לא מצליחה לישון לילות שלמים. התחילו לי סחרחורת ובחילות לקראת השינה, ואז עלו בי מחשבות שאולי השתגעתי ועל איך לוקחים ממני את הילדה. עוד ועוד מחשבות שלא נתנו לי מנוח.
מבחוץ תפקדתי כרגיל. נראיתי טוב, אפילו ירדתי את מלוא המשקל שהעליתי בהיריון, הייתי מוקפת בעזרה של משפחה וחברים אבל איש לא ידע מה מתחולל בליבי. עברתי את הכל לבד.
הקושי היה גדול ממני – הקושי הפיזי והנפשי היו קשים מנשוא אבל אליהם יכולתי להתרגל. בשלב הזה היה בי בעיקר פחד שלא יכל היה לקבל ביטוי והפך לסבל ובדידות נוראית. תחושת הבדידות היא זאת ששברה אותי.
אחרי חודש של סיוט מתמשך, הבנתי שלדבר הזה שאני חווה יש שם – התקפי חרדה.
ככל שהעמקתי בזה יותר הבנתי שאני למעשה חיה חיים מאוד יפים אבל של מישהו אחר. מישהו אחר רצה אותם בשבילי ואני הגשמתי לו. זה לא מישהו אחד, כן? זה מן חיים כאלה שנובעים מהחוץ פנימה. ותמיד היה בהם מתח, עומס, לחץ וחרדה כי הם היו חיים בלי הקשבה לגוף וללב שלי. חיים שרק הראש וההיגיון מובילים בהם. פשוט לא הייתה לי מודעות לזה בכלל אבל אחרי הלידה הכל צף והחמיר.
פתאום הבחנתי במחירים שאני משלמת על החיים האלו ומעולם לא שמתי לב – מחלות חוזרות, יחסים שאין בהם שותפות אמתית, קושי להיות בקירבה אמיתית או להישען על אחרים, מדידת תפוקות בלתי פוסקת ובעיקר עייפות. הייתי מאוד עייפה.
התפקוד שלי נפגע והניסיונות שלי להעסיק את עצמי עוד ועוד כדי להשכיח את התחושות האלו רק יצרו אצלי עוד עומס עד שהתמוטטתי.
המחשבות הפכו לדיכאון, לייאוש. הפחד חדר לי ללב ולמחשבה ויצר קול פנימי שחזר ואמר לי “את לא תצאי מזה מותק. את גמורה”.
אילו רק הייתה שם מישהי מהעתיד שתושיט לי את היד ותאמר: “את אישה, מנהיגה, רגישה, כל יכולה. בואי, נמצא את הדרך”.
בשלב הזה כבר לא היה לי מה להפסיד. הייתי עייפה אבל גם סקרנית לדעת למה זה קורה לי. אני, שאני כזאת “חזקה”, וכזאת מנהלת מעולה ומתפקדת מצוין תחת לחץ.
התחלתי לחקור מה זאת חרדה, איך אני יכולה להתמודד איתה, מה היא באה ללמד אותי, מה היא מבקשת ממני לשנות, איזה חלק בי אני לא מבטאת ואיפה איבדתי את השליטה.
היום, שנים אחרי, אני מודה לחרדה שלא ויתרה לי והתעקשה שאחזור אל עצמי פנימה. בזכותה, כל חיי השתנו, נולדתי מחדש והפכתי לאישה שנועדתי להיות. היום אני גרה בקיבוץ, כי גיליתי בתהליך הזה שלהיות בטבע מאוד חשוב לי, אני עובדת כמאמנת מוסמכת מהמכון לאימון הבינלאומי (ICF) ומחזירה נשים למקור שלהן. אני מעבירה סדנאות בארגונים לעובדים ומנהלים שבזכותם הם נזכרים באהבה שבהם, ברצון לקירבה ולומדים להקשיב באמת לעצמם ולסביבתם. אני כבר לא מנהלת גדולה, שממש לא נועדתי להיות, אלא אישה שלמה, שמגשימה את הייעוד שלה.
בתהליך שלי למדתי מחדש איך להנהיג את עצמי ברגישות, לעורר את האהבה כתשובה לחרדה שלי, לנהל את קולות הפחדים, שבאים לפעמים לסמן לנו שהתבלבלנו, שאיבדנו את המקור שלנו, ששכחנו למה נולדנו, מה היעוד, הצרכים והרצונות שלנו. במיוחד אנחנו, האימהות, שגם עובדות וגם מבקשות לרצות את כל האנשים בחיינו.
למדתי איך לנהל חיים שלווים, שמובילה אותם מנהיגה רגישה מתוך קירבה, הקשבה ואהבה. כשאני מבטאת את עצמי בחופשיות אני אומרת אותי, אני מובנת וחשובה.
