אבא שלי שאל אותנו: “איך יכול להיות שאתם מסתדרים? אני לא מצליח להבין את זה, אתם כל כך שונים!”
לא הבנתי אפילו את השאלה, הסתובבתי איתה שנה שלמה עד שהיום נחתה עלי תשובה.
זאת לא תשובה כזאת שעושים אותה בטבלת אקסל, של הנה נקודות השוני, והנה מה שחסר לי לקבל ממנו, והנה מה שאני לא נותנת מספיק, ואיך בכלל לוקחים את כל האקסל הזה ו”מסתדרים”.
אני רוצה לקרוא לזה אהבה אבל אז כולן יחשבו שזאת אהבה כזאת נקייה מהאנטומיה של גריי או כזאת סקסית ומטריפה מ50 גוונים של אפור.
אז איך נראת האהבה?
לו חשוב איך הדברים נראים ומסודרים ואני לא שמה לב שלא סגרתי ארון במטבח או כמו שהוא אומר “איתך כל דבר יכול להיות בכל מקום” אז אני משתדלת…
הוא “סובל” בעיני מסטנדרטים גבוהים ואני מקדשת ביינוני וטוב לי והוא מתחיל לאהוב את זה
שזה נוגע לילדים שלנו אני חופרת שעות ומנתחת כל רבע דמעה של הילד
והוא מקשיב לזה מיואש ורק רוצה כבר שזה יגמר ונוכל להפעיל פרק בנטפליקס שאני בכלל לא אוהבת טלוויזיה, בכלל משום סוג.
הוא לא נבהל ומקשיב לי שאני מתפרקת משיחה עם הגננת כי היא הזכירה לי את הילדה הקטנה שהייתי, הוא מסתכל עלי בעניים טובות שאני שואלת את עצמי אם אצליח לייצר קריירה חדשה ואומר באדישות- מי אם לא את?
וגם …
הוא לא תמיד מבין אותי ורואה אותי, ואז אני מבינה שאולי לא נתתי לו לראות?
והוא לא תמיד יודע מה אני צריכה, ואני לומדת להגיד מה אני צריכה, קודם לעצמי ואז לו
ואני לפעמיים מרוב דאגות וחרדות שוכחת לראות אותו
ולפעמיים נראה שנגמרו לנו התחביבים המשותפים (כי תחביב לשתות אלכוהול כבר לא מחזיק מעמד) אז הוא מציע שנעשה טרק בטבע (מה קשור? בחיים לא עישנו כזה, כן?) ואני מציעה את חמי טבריה במקום, ואנחנו מבלים שם 3 שעות, שני אנשים כל כך שונים, בבריכות חמות של זקנים בני 80 ואני נושמת ומתפללת שנהיה שם שוב בגיל 80 יחד, בדיוק ככה.
ובדרך חזרה הוא מגביר איזה שיר של טונה, ואני שונאת את השירים האלה, הם פסימיים לי מידי וישירים.
אבל שהוא מגביר את השיר ושר, אני מסתכלת עליו ונהנית לראות אותו שמח, והשיר פתאום דווקא נשמע חמוד.
וכשאנחנו נוסעים ברכב כל המשפחה בדרך כלל סיוט לי, אבל הנה היה איזה רגע שהלב שלי היה במקום אז הסתכלתי עליו והנחתי יד.
והיא (בת 5) שואלת אותי, אמא נכון את אוהבת את אבא?
