נגמר יום טוב כזה, היה לי פיצוח מטורף בעבודה, הייתי האמא שאני רוצה להיות אחר הצהריים (נדיר שזה קורה), הרגשתי גדולה מהחיים, לא היה לי מושג שהיום רק מתחיל.
שהקראתי להם סיפור גירד לי בעין, גירדתי והרגשתי שמשהו נכנס פנימה, אחרי ניסיונות רבים להוציא שלא צלחו נסענו למיון.
“לא נורא חבר ישנם צרות גדולות יותר” אמרתי לשלו בנסיעה של 40 דקות לעפולה.
נכנסים לבית חולים, גל של ריח נכנס לגופי, מתנדבי עזר מציון מציעים לנו קפה, ובין רגע אני רואה את מורל (אחיינית שלי שנפטרה), עושים לי תהליך קליטה הגוף שלי שם אבל אני בשניידר, פורצת בבכי חווה שוב את כל הרגעים בבית החולים.
מגיעים לתור במחלקת עיניים, כולם ערבים חוץ מאיתנו, ואני בטבעיות שואלת את חברי לתור מה שלומם, מצחיקה אותם ומברכת אותם להחלמה מהירה. עד שמגיעים לתור ערבים בני 20, משהו בפרופיל הזה מייד מזכיר לי את חמאס, שלו לבוש מדים וחמוש ואני בחרדה.
האם ייתכן שמהיום אהיה גזענית? מה קרה לאהבת החינם שבי? הרי ברור שהם ערבים ישראלים כן?
נושמת עמוק והנה הגיע תורי, הרופא קצר רוח, הפה שלו נורא יבש, הוא לא שתה מים לפחות 5 שעות. הוא מתחיל לבדוק אותי, הערות ציניות שלו ממלות את החדר, הלחץ שלו עובר אלי אני מרגישה שבא לי ללכת משם, שאני לא סומכת עליו אבל מקווה שתכף יוציא לי את הגוף הזר וזהו נגמר.
“אני לא רואה גוף זר, אני ארדים לך את עניים ונבדוק עוד. הוא מתחיל לעשות בדיקות פולשניות ואני מתנגדת, “שחררי זה לא ילך ככה” הוא נוזף, “אתה בעלה? בוא תחזיק אותה ” (כדי שיוכל בכוח) זהו אני קורסת לעילפון.
שוכבת כמה דקות, מתאוששת, כועסת על החוסר רגישות שלו ועל הקושי שלי להגיד מה אני צריכה.
“תקשיב” אני אומרת לו באסרטיביות אבל בדמעות, “איבדתי אחיינית ואת תחושת הבטחון, אני רגישה עכשיו, אתה תעבוד איתי לאט, תכין אותי לפני שאתה עושה משהו, תסביר, אחרת זה לא ילך בסדר?”
כן הוא עונה ומתנצל.
מרגע זה הוא מתייחס אלי כמו לילדה בת 8, אפילו עם ה”כל הכבוד נהדרת” ואני מרוצה.
אני קמה בבוקר, עדיין בחילות וסחרחורות.
נכנסת לאוטו לנסוע לסופר פארם להביא את התרופות, אני מוצפת, יש לי דמעות חונקות כל הזמן.
בדרך אני מתקשרת לספר לחברה שלי שהיא “חברת מועדון” שתדע להיות איתי כשאני חנוקה מדמעות ומרגישה בת 8.
היא לא עונה אז אני מתקשרת להורים שלי, “בעיה שלך ” אומרת אמא שלי “את בחרת לגור במקום כזה שהבית חולים כזה” ,”אחחח לא נעים אבל זה לא הרופא זאת את שמאוד רגישה” מסביר לי אבא שלי.
חנוקה עוד יותר אני נכנסת לבית מרקחת, “אין לך מרשם” מסביר לי הרוקח, “את צריכה לעבור אצל הרופא”. אני פורצת בבכי כאילו מישהו מת.
באותה שנייה חוזרת אלי חברת המועדון.
“ננסי אני בת 8 עכשיו אני צריכה אותך, הרופא עשה לי, והלב כואב לי על מורל, וערבי הפחיד אותי, והרוקח עצבן אותי ולמה לעזאזל הרופא לא רשם לי מרשם??????”
“הדר שלי חכמה את צודקת איזה חוסר רגישות, למה הוא דיבר ככה, את ממש צודקת אני איתך עכשיו מה יעזור לך?” היא עונה כמו שעונים לילדה בת 8
“אני מבולבלת ורעבה אולי אקנה סנביץ”
“יאללה אני מלווה אותך”
בדרך לארומה סיפרתי לה עוד ועוד פרטים על להיות בת 8 בגוף של בת 34, שהכריך הגיע סיימנו את השיחה.
“הדר שלי אוהבת אותך, זה הכל, גם את בת ה8, וחוץ מזה את עדיין הדר של אתמול שלשום, שלחי לי תמונה של הסנדוויץ'”
“תודה שאת אוהבת את שתינו”
מגיעה הביתה, נכנסת למיטה, מרגישה צורך לשתף, שאולי בעוד אנשים יש גם וגם גם
את הדר מלאת הבטחון המוכשרת שהכל קטן עליה וגם ילדה בת 8 חסרת אונים מיואשת שרוצה חיבוק ואהבה.
זה מבלבל לפעמיים, אבל כשאני מכירה את התנועה של הילדה שבאה, יודעת מה היא צריכה, יודעת שהיא זמנית אני לא נבהלת.
וגם היא עושה אותי צנועה ובענווה, דואגת שלא אתחייב ליותר מידי כי אני יודעת שמחר יכול להיות יום כזה והיא תצטרך מקום.
יש כאלה שאומרים שנפש שלנו היא בעצם ילדה עדינה, וזה רגעים של חסד.
אני לא אשקר ואגיד שאני אוהבת את הרגעים האלה, אני שונאת להרגיש קטנה, אבל דרך “מועדון החברות” שאוהבות את שתינו גם אני לומדת לאהוב את שתינו.
ממש ישמח אותי לשמוע אם גם לכם זה קורה?
נ.ב המרשם היה באוטו 😊
