יעברו עוד הרבה שנים מהרגע הזה,
הרגע שבו רקדו סלואו בחתונתם,
הגוף שלה נצמד לשלו מנסה להיות קטן, מנסה להישען, מחפש דרך להתמודד עם המתח,
לראש אין מושג מכל מה שהולך, מבחינתו רוקדים עכשיו, לך תסמוך על ראש.
כאילו שהלב והגוף בקשר ממש טוב ורק את הראש הוציאו מהלוף כמו התייאשו מהתגובות המדחיקות שלו.
היא נתנה לו לרגע אחד להוביל את הריקוד אבל יעברו עוד הרבה שנים עד שהיא תיתן לו את ההובלה של הבית, של ההחלטות הקשות, הוא עושה את זה הרבה יותר טוב ממנה אבל יעברו עוד הרבה שנים עד שהיא תסמוך.
יעברו עוד הרבה שנים עד שהם יהפכו לצוות הלב,הגוף והראש וידברו את אותם דברים, ועוד הרבה שנים עד שהיא תדע לבכות לידו ולא לבד בחדר.
יעברו עוד הרבה שנים עד שהשתיקות מול הפיצה השווה והפרקים בנטפליקס יוחלפו לשיחות, ועד שהיא תספר לו על הילדה עם העניים השחורות, על שתרשה לה להגיד לו את שעל ליבה ותרגיש פחות לבד והרבה ביחד.
יעברו עוד מעט שנים עד שהיא תוכל לתת לה לגדול מחדש, לגדול להיות האישה שהיא נועדה להיות, עד שתרגיש בבית עד שתרגיש אהובה וזה לא משנה כמה אהבה יתנו לה.
יעבור עוד רגע אחד והיא תוכל לתת אהבה, להיות קרובה, לשים ראש עליו, להפוך אותו לאחד, כזה שרק הוא יודע ומכיר את הצוות שלה באמת, להתחתן הפעם מבפנים החוצה. בשביל זה לא צריך אולם, שמלה ואיפור, צריך רק המון אומץ ללכת אחרי כאב.
