חלמתי בלילה שאני בלידה, אני שוכבת, היא בודקת, יש פתיחה היא אומרת מתחילים. אני לוחצת והיא מייד מביאה מספריים. מה את עושה? שאלתי בזעקה. גוזרת, היא ענתה וחייכה. את לא גוזרת! צרחתי. אמאאא בואי, אביב העירה אותי מהחלום, היא לא יכולה יותר לעבור בלילה למיטה שלנו אז קוראת לי אליה.
מדהים, זהו, עשייתי לעצמי סגירת מעגל, סגרתי את הרגע ההוא האמיתי: לידה ראשונה, מילדת מדהימה, הכל הולך בטוב. פתאום היא נגשת אלי ואומרת לי שיש בעיה- מילדת אחרת רבה עם יולדת וביקשו אם אני אסכים להחליף. חבל לי שנפרד אמרתי לה אבל בטח שמסכימה, מסכנה היולדת השניה לריב בלידה, והרי אני מאוד חזקה כזאת, מסתדרת עם כל אחת.
ואז היא הגיעה, ההיא עם המספריים, אישה כעוסה עם שפתיים נפולות לצדדים. תנמיכו את המוזיקה בבקשה!, זה היה המשפט הראשון שיצא מהפה שלה. וזהו מפה הכל נעצר, נתקע, זירוזים, עצבים, אל תצעקי היא אמרה לי, אל תפריעי אמרה לאמא שלי ומה לא. אחרי כמה דקות בלבד של לחיצות היא כבר באה עם המספריים- אין ברירה היא הסבירה לי ואני קפואה לא מגיבה, נתתי.
כשזה נגמר לא שמחתי, אפילו לא קצת, המשפחות היו בחוץ עם אביב, ואני שכבתי במיטה ובכיתי. ואז באה הרופאה, הסתכלה על “הנזק”, עשתה פרצוף מודאג ואמרה לי אני כבר באה בחיוך צבוע כזה. ופתאום הן כבר הגיעו שתיים, הסתכלו והסתכלו הרבה זמן, ואני לא נשמתי. שלום הדר, אני מנהלת המחלקה, אנחנו נתפור אותך עכשיו בסדר? לא בסדרררררר, צרחתי עליה ובכיתי בטירוף עם נזלת והכל, לא בסדר, תעופו מפה שתיכן, אף אחת לא נוגעת בי. הן היו המומות, ומייד הרגשתי גם לא נעים שזה מה שיצא מפי לרופאות. סליחה אבל אתן לא נוגעות בי, תקנתי באסרטיביות. תרצי שנקרא למישהו אחר? לא, אף אחד לא נוגע בי, אבל חייבים לטפל, הן הוסיפו. ת ע ו פ ו, סיכמתי וכיסיתי את עצמי בשמיכה.
במה את עוסקת שאלו? איפה אתם גרים? מה בעלך עוסק? איזה יפה השרשרת שלך,הן קשקשו וקשקשו נזכרתי שגם הרופאת ילדים עשתה איתי ככה בגיל 5 אבל זרמתי זה היה לי נעים, הרגשתי את הגוף שלי מפשיר. היא שמה את היד שלה על היד שלי, התקרבה, הסתכלה לי בעיניים ואמרה, הדר אנחנו חייבות לטפל בזה, אנחנו נעשה את זה לאט לאט, אנחנו נזריק כמה חומר הרדמה שתגידי עד שירדם לגמרי, אני איתך בזה ייקח כמה זמן שייקח.
המבט עם היד החזירו לי הגיון לראש, ואמון. הסכמתי, אבל אני שולטת בקצב. חתמנו בחיוך.
הן התחילו, נו מרגישה? כןןן לעצור, עוד חומר צעקתי, ועכשיו? מרגישה כן!!! וככה הן תפרו ותפרו שעה שלמה, בקצב איטי, ואני שוכבת שם ובוכה ובוכה.
הן סיימו, אמרתי להן תודה רבה ונשארתי לשכב.
זה בסדר שנכנס לחדר לידה? שאלו בנימוס המשפחות, בטחחחח שמתי חיוך והמשכתי כרגיל.
ושכחתי מזה, עד היום בבוקר, 4 שנים.
כשהתעוררתי הבוקר גוש של בכי היה לי בגרון, הבנתי שסגרתי מעגל, בלילה בחלום, עם סיפור מודחק עמוק בתוך הגוף שלי, סיפור של ילדה שהפכה לאישה שמעולה בלזהות צרכים של אחרים, ושכחה את עצמה.
שנתיים אחרי המקרה ילדתי את נועם, דאגתי שתהיה לי את המילדת הכי טובה באיכלוב. נכנס הרופא, אמר שהוא חושב שנצטרך לנתח, הראש יושב לרוחב, הוא לא יצליח לצאת ככה, היא שתקה, הוא יצא מהחדר. היא התקרבה אלי ואמרה לי, יש לך שם ילד גדול וחזק, את אישה עוצמתית עם אחלה אגן (יעני רחב), יאללה אנחנו מוציאות אותו, הרופאים מבינים רק ברפואה אני מבינה באנשים, לא יהיה פה ניתוח. לחיצה אחת והוא היה בחוץ.
תכף תגיע לפה אישה בדיכאון אחרי לידה שאני מלווה, אתן לה את כל כולי. נקודה.
