והנה היא חוזרת אלי, אחרי כמעט 4 שנים שלא באה, עושה את זה כמו שהיא יודעת, פשוט נכנסת בלי לדפוק בדלת, ישר לתוך החזה שלי, וכבר אי אפשר לנשום נשימה שלמה אחת, והלב דופק כל כך חזק שכל הגוף דופק איתו. ואני כמו לרכב על אופניים זוכרת מה עושים.
הפעם לא חסרת אונים, לא נבהלת, לא בורחת, מקשיבה לה, אומרת לה שלום חרדה שלי, בואי תכנסי, אני יעצור לנשום, מורידה קצב, בואי.
והיא מנסה להפחיד אותי, ולהגיד לי שאם אני יעצור רגע אז זה יפגע לי ביצירת הקריירה החדשה שלי, והיא מאיימת שלא יהיה לי כסף, והיא מאיימת שלא יהיו לי כוחות לילדים היום.
אז אני אומרת לה, מותק שלי, ממה את מפחדת? מה כואב לך?
והיא אומרת לי שזה לא יכול להיות שיש ילדה שכל כך חולה והעולם ימשיך להתקיים.
ואני שואלת אותה מה יכול לעזור לה להתמודד? והיא אומרת שהיא רוצה יום חופש.
ואנחנו לוקחות, ואנחנו יחד, אנחנו עצובות יחד, ואין יותר מלחמה בין הראש, ללב, לגוף, יש צוות אחד, עם מנהלת שנותנת מקום לכולם, המנהלת שהיא אני.
והיא מספרת לי על תחושת אשמה שיש לה, ואני מסבירה לה שאי אפשר כבר לפתור אשמה בנתינה טוטאלית, שזה יותר מסובך ויש פה בית לנהל, והיא לא אשמה, אף אחד לא אשם, וזה פשוט קשה.
והיא מבקשת לבכות את זה החוצה, ואני לא מצליחה, אז אנחנו שמות שיר עצוב כמו שהיינו עושות שהיינו קטנות מתחת לשמיכה, ואנחנו בוכות, עם קול ענק, כמה זמן שצריך, והמחנק מתנקה.
“ובמקרה” מגיעות אלי מתאמנות עם אותו קושי, הלב או בגוף שלהן פעם בכמה זמן מציף אותן ועוצר להן את החיים, ולי יש זכות גדולה לעזור באמצעות הכלים שלמדתי באימון אבל הכי הרבה בזכות הדרך שלי.
אין דבר יותר חשוב ממך, ממני, מאתנו הנשים, שיש אותנו אז יש עולם שלם ושאין אין.
אין דרך בלי קושי וכאב, יש דרך אחרת להתמודד, שהופכת את הקושי לכאב מוכל שמקבל אהבה.
מזמינה אותך אלי, ממש אלי, לא רק לזום שלי.
מפגש ראשון תמיד במתנה ואהבה.
