אנחנו חיים בתקופה מאוד עמוסה, הדברים כל הזמן משתנים ואנחנו נדרשים לעמוד בקצב.

הדבר מייצר לחץ ומתח, שברמה מסוימת הם טובים לנו ומניעים אותנו לפעולה, אך כשהלחץ גובר הוא פוגע בתפוקות שלנו, מוריד אנרגיה ולא מאפשר לנו להיות חדשניים, יצירתיים ומצוינים.

ברגע שאנחנו מפרשים את המציאות והעומס כבלתי אפשריים , נוצרת התחושה שלא נעמוד בזה, לא נצליח לשלוט במצב וכתוצאה מכך הגוף מכין את עצמו למצב הישרדותי.

חוסר השליטה מעביר לגוף את התחושה שאריה רודף אחריו, גם כשבפועל אין אריה, כלומר קיימים בנו מנגנונים ביולוגיים שפועלים במציאות מודרנית.

נהוג לציין את המחיר שארגון משלם על הלחץ בהיבטים של הפסד ימי עבודה בעקבות מחלות חוזרות, אבל נדיר שמזכירים לנו מחירים הרבה יותר משמעותיים שארגון משלם כשהעובדים שלו לחוצים:

עובד ששרוי במצב של לחץ יהיה מנותק מהמנהיג שבו. הוא לא יוכל לקבל החלטות נכונות שמוקרן בחזון וערכים.

לעומת זאת, כשעובד מחובר לתחושת המנהיג שבו הוא מחזיק ב”תפיסת תפקיד ברורה”, מקבל החלטות בקלות, יצירתי,יוזם, מבטא את עצמו בחופשיות, מייעל תהליכים, מחובר לקולגות ולארגון- אכפת לו.

עובדים שמתמודדים עם ושחיקה יקבלו אין סוף הצעות שהתועלת שלהם היא קטנה: לצאת לחופש, להוריד הילוך, “לא להתרגש”, הכנסת הרגלי מיינדפולנס, ספורט ועוד- כל אלו הם פתרונות נהדרים אך השפעתם על תחושת הלחץ היא זמנית.

אז מה הדרך לייצר שינוי אמיתי?

התשובה לשאלה זו היא מאוד אישית ודורשת התבוננות פנימה. קשורה תמיד לתחושת הערך העצמי ויכולה להתבטא באסטרטגיות שמגבירות לחץ כמו פרפקציוניזם, הכל או כלום, תסמונת המתחזה ועוד.