שוכבות זאת לצד זאת במיטה, היא ממש נכנסת לתוכי בשביל להירדם. פתאום היא אומרת לי, “אמא, את יודעת שאני ילדה מוזרה?” בהלם מילדה בת 4 שאומרת כזה דבר עניתי: לא ידעתי, מה זה ילדה מוזרה? “לא יודעת” היא ענתה ועברה לדבר על משהו אחר. הנחתי לה. ומאז אני עם המחשבה הזאת…
עולה לי הרגע הזה ביסודי, התקלחנו בקאנטרי ואחת האימהות אמרה לאמא שלי שזה מקסים שאני ככה מסתובבת בלי בגדים, שזה שונה. הקשבתי לה ולמרות שזאת הייתה מחמאה, הבנתי שזה מוזר ומאז לא הסתובבתי כך.
באיזה פסטיבל שהיינו לאחרונה נכנסתי להתקלח במקלחות הנשים, עמדו שם עשרות נשים, כולן ערומות לגמרי, לא מסתתרות מאחורי מגבת, לא עם חזיה, כלום. ומדברות אחת עם השנייה, בחופשיות בלי שום פריט על הגוף. קינאתי בחופש שלהן, בגאווה בגופן.
הרגע הזה שניסיתי להסביר לחברות שלי שזה לא הגיוני שאני לא יכולה לרקוד איתן את הריקוד של הבגרות כי זאת לא חברות, מה גם שאין סיכוי שאני רצה, זוכרים את זה או ריקוד או ריצה? בסוף רצתי לא רע אגב. ניסיתי להסביר שזה כמו שאני עוזרת להן בספרות, והן כולן ענו לי שזה ריקוד חשוב וכל מיני בנות מבתי ספר אחרים יבואו לראות אותן אז הן חייבות לשמור על רמה, הבנתי שרק אני חושבת שזה מעשה שלא יעשה, ושאני מנתחת דברים מוזר. אז יותר לא נעלבתי.
לגור בארון הזה זה לא תמיד פשוט, לפני הלידות היה לי פתרון מעולה, באופן קבוע פניתי לחברי הטוב בקבוק יין ויחד מצאנו לנו דרך משותפת של מוזרות שיוצאת לאור בחסותו. וזה היה מצויין, היינו רוקדים מוזר יחד, מדברים רגשות יחד, מתחבקים יחד, נרדמים יחד.
היום נפגשתי עם מאמנת, מסתבר שגם מאמנת צריכה מאמנת, גם מנטורית צריכה מנטורית, גם חברה שרגילה רק לתת צריכה לפעמיים לקבל- זה סטארטאפ מבחינתי.
בכל מקרה נפגשנו והיא בודקת איתי- “אז את אומרת שאת אוהבת לעמוד על במה ולהרצות כי שם את יכולה להיות מוזרה?” המומה מהשימוש במילה מוזרה, לא אני אמרתי אותה, ישר חשבתי על אביב.
כן, עניתי לה. על הבמה אני יכולה להביא את השפה האמיתית שלי, שפת הלב, יש עוד מיליון מרצות או סדנאיות כמוני אבל אני מביאה את שפת הלב, את האנרגיה, מסתכלת לאנשים בעניים באהבה אמיתית גדולה, מקשיבה לכל מה שהם מביאים, גם אם לא קשור לשאלה, והם מרגישים מוקשבים ואהובים, ואז אפשר גם לעבוד.
אתמול הייתי בשבעה, ישבתי עם חברה שלי שאבא שלה נפטר שאיתה אפשר להיות מוזרה, דיברנו שפת הלב, כשהגיעו אנשים נוספים והצטרפו לשיחה שתקתי, לא מעניין אותי להשתתף בשיחות “ההכל בסדר האלה” של המשרד. לפני שהלכתי משם נגשתי לאמא שלה שאיבדה את בעלה, היא ישבה על כיסא ולידה ישבה חברה שלה, לא היה לי מקום פנוי אז התכופפתי על הברכיים, הסתכלתי לה בעניים ודיברתי את השפה המוזרה שלי, אחרי כמה מילים יכולתי לראות שהיא דוברת את השפה אז המשכתי עוד קצת ועוד קצת, היא קמה, התחבקנו חזק, כאילו אנחנו מכירות שנים רבות. ויצאתי.
נסעתי ישר משם לקורס מנכ”ליות של חנה רדו, מפגש ראשון. בכניסה למעלית כבר נכנסתי חזרה לארון, חזרתי לשתוק. בעודי אוכלת עלי גפן בקבלת פנים לקורס, נגשת אלי אחת הנשים וממש הפצירה בי: “את יושבת לידי ברור? כן, אני? למה דווקא אני שאלתי? כי את אחרת כמוני. איך את יודעת חייכתי? אני מבוגרת למדתי לזהות. יופי השמלה והגלח עבדו לי חשבתי.
ועכשיו מתחיל פה עוד דור, יש לי בת מוזרה, אף אחד לא יודע זאת, וגם היא לומדת להסתיר את זה, להתיישר למצופה ממנה, להצטמצם, להיכנס לדמות, ברורה, עד שלא ישאר ממנה כלום.
האם יש מישהו שהוא לא מוזר? הרי כל אדם הוא ייחודי, אין עוד אחד כמוהו, אז איך יכול להיות שאנחנו נראים כל כך דומים? אולי איבדנו את הייחודיות הזאת בדרך בילדותינו? אולי עוד אנשים צומצמו וצומצמו עד שהפכנו אחד- אומרים כן בטח הכל טוב, מתלבשים יפה ואוכלים במסעדות?
הנה סרטון עם מוזרות.
אין סוף.
